עולם ישן מופלא

hasselblad 500, planar 80mm, fuji neopan 400

הפילם לא עושה הנחות. הוא מכריח אותך לחשוב. לנשום. להרגיש. לא תוכל לברוח מהאמת שלך כשאתה מצלם בפילם.

הפילם, כמוני, אוהב אור. אני נותן לו מספיק ובכמות נכונה, והוא מחזיר לי באותה מטבע ומאיר לי דרכים נסתרות. הפילם אוהב אור מכל מיני סוגים – אור עדין ורך או אור קשה ושורף. הוא מקבל את האור הזה בברכה, סופג אותו לתוכו ומחזיק אצלו למשמרת. האנרגיה האצורה הזו מתפרצת החוצה בתהליך הפיתוח. ריאקציות כימיות משנות לתמיד את המולקולות של החומר ממנו הסרט עשוי. בתהליך קצר, מהיר ופשוט, אני מייצר רצועת פלסטיק שעליה צרובות מחשבות, רגשות וחזיונות.

לפילם אי-אפשר לשקר, כי השקר יראה ברור וצלול, יחזור אליך ויכה לך בפנים. הפילם הוא דבר אמיתי, כזה שמחזיקים ביד ושאפשר ממש למשש. את התמונה שנמצאת עליו אפשר לראות גם בלי מחשב, סתם ככה, מול אור חלון שיש בחינם.

הדרך שלי

בנגקוק, 2002. ברובע התיירים קה-הו-סאן לח, מלוכלך וריח בשר צלוי עוטף כל פינת רחוב. כלב עם עין שפוכה מחטט בערימת אשפה, קבצן מוציא צלילי קסם מכלי נגינה שכמותו לא ראיתי מעולם ומעל הכול זוהר מקדש ענק באדום-שחור וזהב. כמה שנים קודם לכן השתחררתי מהצבא, תלוש ומרחף באוויר, וחיפשתי משהו שמחובר לקרקע כדי להיתפס עליו. טסתי לתאילנד. החלטה משונה לכל הדעות. שם, בתוך הערפל הטרופי והמציאות החמקמקה, שכאילו נגזרה החוצה מספר של וויליאם בורוז, הבשילה בי ההחלטה לקנות מצלמה. לא רציתי פּ­­­­וקֵט. רציתי מצלמה גדולה, עם עדשה מתחלפת. עדיף של קאנון או ניקון. וזה, פחות או יותר, כל מה שידעתי על עולם הצילום.

שיעורי הצילום הראשונים שלי התקיימו בגסט-האוס. המדריך היה ספר ההוראות שבא עם המצלמה החדשה והנוצצת שלי – ערמת פלסטיק בשם Canon EOS 500N, קומפלט עם עדשת קיט 28-80. באחד הדפים גיליתי מושג חדש שנקרא "צמצם", שבשילוב עם המהירות של עוד משהו שנקרא "תריס", מאפשר לי לשנות את הדרך בה אני רואה.

מקץ כמה חודשים, שוב בארץ הקודש, צללתי לתוך לימודים עצמיים וניסיונות עם הכלי היצירתי החדש: עם מקדחה, חתיכת נייר אלומיניום וקצת דבק הפכתי את מכסה המצלמה לעדשת נקב. בפעם אחרת, בליל סערה, העמדתי את המצלמה על אדן החלון וניסיתי לתפוס ברקים בחשיפה איטית, תוך כדי שאני מחשב את החשיפה לפי רגישות הסרט. לשיח פרחוני בגינה, עשיתי עם סרט צבעוני פורטרט אימפרסיוניסטי למראה, שהורכב מ-15 חשיפות על אותו פריים.

ואז, בין ניסיון אחד לאחר, שטף את ישראל הצונאמי הדיגיטלי הגדול. כצלם עיתונאות מתחיל לא הייתה לי ברירה אלא לאמץ את הטרנד ולרכוש לעצמי מחשב קטן מסוג ניקון עם סט עדשות. נשאבתי לתוך תהליכי עבודה מהירים יותר ויותר, עם זמני מסירה מידיים. למדתי לעבוד בפוטושופ – להזיז את הסליידרים ולקרוא נכון את ההיסטוגרמות. בעזרת שכבות ומסלולים יכולתי לשלוט על כל פיקסל בנפרד – להבהיר, לחדד, לשנות צבע. המגבלות נעלמו, הרגשתי כל יכול.

אך דבר מוזר קרה. ככל שהתמלא הדיסק הקשיח באלפי תמונות מצוחצות ונקיות, שמתי לב שאין שם אף תמונה שאני יכול להביט בה בסיפוק. במשך תקופה ארוכה, לא צילמתי אפילו תמונה אחת טובה. וכך, בהדרגה, איבדתי משהו מהותי.

בעצת חבר שהבין בדיוק מה קרה, רכשתי לי סרט קודאק TMAX בגליל של 30 מטר, קסטות פילם רב-פעמיות ומכשיר סלילה ידני. בחנות של מאיר באלנבי, החלפתי את הקאנון הישנה בפנטקס אפילו עוד יותר ישנה ויצאתי לתעד את מה שקורה בפארק התעשיה וההיטק ע"ש רבין ברחובות. שם, בין נחילי עובדים ממהרים להפסקת צהריים, על מעבר חצייה בירוק קצר, עם אצבע אחת על הצמצם ואצבע אחת על הפוקוס, מצאתי מחדש את התשוקה לצילום.

אין דרך חזרה

בראשית הסתיו האדמה במטע הפקאנים מרופדת בעלים יבשים שנשרו מהצמרות. תחת צעדיי הם משמיעים רחש נעים שמתערבב בשריקת הרוח הדוקרנית. האוזניים שלי קפואות. האף אדום וקצת נוטף. כל גזע אפרפר מתפצל כלפי מעלה ואז שוב מתפצל ושוב ושוב עד שבקצהו מושטות אלפי אצבעות גרומות, מדגדגות את השמים הכהים. להקת עורבים חולפת מעלי, קריאותיהם הצרודות, העמוקות, חודרות ומצמררות. אני מכוון את המצלמה לחשיפה הנכונה, עושה פוקוס ולוחץ. הצמרמורת חלפה. השמש יצאה מתחת לעננים ותחושה של חמימות וקלילות נופלת על המטע. הרגע עבר ופינה מקום לרגע אחר, אני ממשיך הלאה בטיול.

צילום בפילם שונה בתכלית השינוי מצילום דיגיטלי. שוני אחד בין שניהם בולט מעל כל השאר – במצלמה לא דיגיטלית אין אפשרות לראות את מה שצילמת לפני רגע. אין לך אפשרות לקבל משוב מיידי על ההחלטות שלך. אין לך גישה אל הדימוי שהרגע יצרת וכתוצאה מכך, אתה לא יכול להפעיל ביקורת עצמית על התמונה שלך. כך אתה יכול להיות מרוכז בצילום עצמו ולא בצפייה בתמונות, שהיא פעילות שונה לחלוטין. העובדה הזו קריטית ומאוד חשובה לתהליך היצירתי. בכל רגע שאתה לא בוחן את עבודתך, הראש והנפש חופשיים ופנויים להמשיך ולהעמיק אל תוך העולם הפנימי ומחוזות הדמיון.

הדמיון הוא חבר מיוחד. בניגוד אליך, הוא לא צריך לדעת שום-דבר. הוא פועל במישור של התת-מודע וככזה, הוא זקוק לפערים במידע, כדי שיוכל להשלים אותם. הדמיון ניזון ומועצם מהחלקים הריקים על הרצף וזקוק לחושך ולאפילה כדי לצאת לאור. כשאתה כל הזמן מסתכל על המסך בגב המצלמה תוך כדי צילום, מחווה לעצמך דעות משוכללות על תמונות זעירות שאתה עצמך יצרת, אתה לא נותן לדמיון סיכוי לפרוץ החוצה. עם פילם, אתה חייב לשחרר ולהניח לדימוי להתקיים בזכות עצמו, אין לך אפשרות להביט עליו כרגע ולהתרשם ממנו. הוא קיים על הסרט, חבוי ומוגן מפניך, אך עם זאת עדיין נוכח חלקית, מטיל צל רך של זיכרון על החוויה שלך. יש משהו מאוד מרגיע ומשחרר במגבלה הזו.

עוד חסרון כביכול, שבקלות אפשר להפוך ליתרון, היא המגבלה המוכתבת על-ידי תכונות הסרט. ניקח לדוגמה עבודה עם סרט שחור-לבן ממוצע. אף-על-פי שיש לו טווח דינמי מאוד רחב, כלומר – הוא יכול לקלוט מגוון רחב של ערכי בהירויות, יש גבול למספר הערכים שניתן לתפוס בפריים יחיד. המגבלה הזאת מאלצת אותך לעשות בחירות מאוד ברורות בכל מה שקשור להרכב הקומפוזיציה שלך ולעיצוב הפריים. אתה לא יכול לקבל ה-כ-ל. השחור צריך להיות שחור והלבן – לבן. אחרי אימון קצר מתבררת כוחה של המגבלה. הקומפוזיציות הופכות גרפיות יותר ובעלות רושם ויזואלי רב יותר מכל מה שתוכל להשיג עם טווח דינמי בלתי-מוגבל. המגבלה מאלצת אותך לחשוב אחרת, להיות יצירתי. וזה עצם העניין. העבודה עם פילם מציבה בפניך מגבלות, שבמעט אימון, ניתן לרתום אותן לתהליך היצירתי ולהפוך אותן לכלים רבי עוצמה.

אסיסטנט: רובי אהרון

אסיסטנט: רובי אהרון

אלכימיה

חושך מסביב. חושך מוחלט. בהיעדר אור, חושים אחרים תופסים את מקומה של הראייה. חוש המישוש, השמיעה והזיכרון – כולם מתחדדים. אני מגשש אחרי מיכל הפיתוח ומטעין לתוכו את הסרט. כשהסרט בטוח בתוך המיכל הסגור, אפשר להדליק את האור. אני מסדר לפניי את המשורות ובקבוקי הכימיקלים – המְפתֵח והקובע – שניהם צריכים להיות בטמפרטורה הנכונה, אחרת לא יעבדו כראוי.

כימיקלים הם דברים חיים. יש שם אטומים ומולקולות, והם מגיבים אחד עם השני. יש בכוחם לקחת חומר אחד ולהפוך אותו לחומר אחר. כך הופכים הלידי הכסף שנחשפו לאור, לאטומים של כסף מתכתי. תהליך פיתוח הסרט הוא הסוד הגדול של הצילום האנלוגי, לכל צלם וחובב יש את המרשמים שלו, אלה המותאמים לסגנון הצילום שבחר לעצמו. יש מי שמערבב בעצמו את המפתח מכימיקלים גולמיים, יש מי שקונה מן המוכן. קָפנוֹל, למשל, הוא מפתח ביתי שניתן בקלות לערבב בבית מנס-קפה, ויטמין סי וסודה לכביסה. הנגטיב שמפותח בו יהיה בקונטרסט נמוך ובעל גוון חום.

בשביל כימיה, מסתבר, צריך להפשיל שרוולים וממש ללכלך את הידיים. בניגוד לישיבה מול המחשב, ממנה יש לי די והותר בעבודה, השעות הליליות בהן אני מערבב חומרים במשורות ומודד את הטמפרטורה של הנוזלים השונים, הן זמן איכות. זמן של שקט ומנוחה מטרדות היום.

גם כאן עזר לי רובי.

ברוך הבא לצד האפל

ישראל 2012. קיבוץ, אי-שם. אוויר הלילה הנקי מרענן את כל כולי. אני לוקח עוד כמה נשימות עמוקות מהצלול הזה ונכנס למחסן הצמוד אל הבית. בפנים אני מדליק את הוונטה, אוטם עם בד שחור את דלת הכניסה ומחבר את המגדל והטיימר לחשמל. בזהירות אני מוזג כימיקלים לקערות הפיתוח ומוודא שהטמפרטורה שלהם עומדת בין 20 ל-24 מעלות. לפניי לילה לבן שמוקדש כולו לתמונה בודדת אחת, אותה בחרתי להדפיס ואני יודע שאני בתחילתו של מסע גילוי. גילוי מחודש של הדימוי אותו ראיתי לראשונה מבעד לעדשה ובעיניי רוחי. הדימוי יצוף עכשיו ויעלה מהזיכרון, יחבר דמיון ומציאות ויזכה לחיים חדשים ולהכרה בממשיותו. יינתן לו תוקף בעולם הגשמי וסופסוף אוכל לחלוק אותו עם מי שארצה. תהיה לי תמונה, חפץ, עבודת יד ייחודית שאין דומה לה. אין שני הדפסים זהים, שכן התהליך הוא אורגני במהותו ויש גבול לדיוק אותו אפשר להשיג בעקביות.

הדפסה רטובה היא אומנות שקיימת מאז ימיו הראשונים של הצילום ושוכללה והתפתחה במשך קרוב ל-200 שנה. אף-על-פי שזמן כה רב עבר, יסודות התהליך נשארו קבועים. עם הקדמה נעשה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת כדי לשפר את מבנה החומרים, שהפכו לחכמים יותר ויותר, אך הבסיס נשאר זהה. לוקחים נייר, חושפים אותו לאור, טובלים בכימיקלים, שוטפים ומייבשים. העבודה בחדר החושך מספקת קשר ישיר למסורת ארוכת שנים של יצירה.

 בין אמנות ואומנות

כשאני מצלם בפילם אני לא יכול להתעלם מהנוכחות החזקה של האלמנט החומרי במדיום. בראש ובראשונה המצלמה. כבר מזמן נדלקתי על הכבדות האלו מפעם, שעשויות ממתכת, עם גלגלי שיניים במקום מעגלים חשמליים ואורך חיים של עשרות שנים. יש משהו במכונה הקטנה הזו, שעשויה כולה מחלקים נעים ומדויקים, שהופך את מלאכת הצילום למשמעותית יותר לגביי. אני רוחש כבוד להנדסה, לאיכות הבנייה, לחוסן.

שנית, הפילם עצמו, הרכיב שקולט את הרעיונות שלי – חתיכת ג'לטין מצופה בשכבה דקיקה של חומר רגיש לאור. בשבריר שנייה הוא קולט פוטונים שרוכזו על-ידי העדשה ליצירת בבואה זעירה. המשך בכימיקלים המחלצים את התמונה הלטנטית מחביונה וכלה בתהליך ההדפסה על הנייר הכימי. בכל הדרך נעשה שימוש בחומרים, אותם אפשר למשש ולהרגיש.

בין אמנות הצילום לאומנות הצילום יש קשר חזק העובר דרך הצלם עצמו. מאז חזרתי לצלם בפילם, השתנתה הדרך בה אני מתבונן. מכאן שוודאי המדיום עצמו משפיע על תפיסתי האמנותית ועל האופן בו אני מתווך את רעיונותיי החוצה אל הצופה.  ההעדפה של חומרים ממשים על-פני אלה הווירטואליים מחייבת אותי להתנהל בצורה אחרת. לעצור לרגע את הריצה, לקחת אויר ולנקות את הראש. להתרכז ולחשוב ברצינות על מה שאני עושה. להסתכל ולהתבונן. כי הפילם לא עושה הנחות.

הכתבה פורסמה במגזין קומפוזיציה, גליון 023. להוריד אותו בחינם.

4 מחשבות על “עולם ישן מופלא

  1. That's a real manifiesto, my friend, but I'm not quite sure it be easily understandable nowadays. Regards.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s