קליק'נ'רול מארח – מיכאל איבניצקי

מתוך הכמויות האינסופיות של תמונות שנמצאות היום בכל מקום, זרם בלתי-נתפס של דימויים ויזואליים, פתאום משהו תופס את העין. נצנוץ של עניין עוצר את השטף. להתעכב, להסתכל ופתאום תחושה, הרגשה – משהו נכנס פנימה ומנפץ את מעטה האדישות. כאלו הן תמונותיו של מייק עבורי – כשנתקלתי בהן לראשונה הן היו כמו טיפות מוזהבות על גבי רעש הרקע הכללי, פינות של שקט במציאות דיגיטלית סוערת וכאוטית.

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

מהבלוג שלו בחרתי עשר תמונות, בהן מצאתי דברים שקל לי להתחבר אליהם. עבודותיו הן מגוון אקלקטי רחב מאוד של סגנונות ומצבים, אך מה שמאוד בולט בהן הוא היכולת לתקשר עם הצופה. רגשותיו מהדהדים דרך התמונות בצורה מאוד כנה, כאילו הוא דורש לשתף בהן את הצופה, ויהי מה. המשותף לעשר התמונות שבחרתי הוא השקט. אך השקט, אני מנחש, הוא רק הגל הגדול שמתחתיו רוחשים וגועשים זרמי-עומק. מייק מיטיב לשלב הומור עם עצב ונראה שהוא מחפש את הנשגב והאלוהי ברגעים פשוטים ויומיומיים.

קליק'נ'רול: היי מייק. הייתי רוצה להתחיל מתחילתו של הסיפור – מה משך אותך לצילום?

מייק: אבא שלי היה חובב צילום, אני זוכר את הקסם של הפרינט שמופיע באמבט הכימיקלים באור האדום בתור ילד ואת ריח נרתיק העור של המצלמה שלו מהילדות. בגיל 22-23 בערך, אנשים סביבי התחילו לנסוע לכל מיני ארצות רחוקות (טיולים אחרי צבא וכאלה) והתחילו לקנות מצלמות רפלקסיות. זה בדיוק היה עידן סוף הפילם, אז זה עורר אצלי עניין. שיחקתי קצת עם מצלמות פוקט שונות ו"זניט" מושאלת ואז קניתי את המצלמה האמיתית הראשונה שלי – פנטקס K1000 עם עדשת 50/2 משומשת בחנות של גוטמן באלנבי (ב-800 שח!). אז זה התחיל.

בצילום עצמו חשוב לי מאוד להימנע מנרטיב, אני לא מצלם סדרות ומשתמש בכלים שונים כדי ליצור אסטטיקה שונה. אני מאוד לא אוהב סדרות, כותרות וכל דבר שמנחה את הצופה לכיוון מסוים. אני אוהב שהצופה יחשוב לבד, מעולם האסוציאציות שלו.

אתה מרגיש שהשימוש במצלמת פילם שינה משהו באופן בו אתה מתבונן ומצלם?

אני חושב שזה גרם לי להעריך מסכי מיקוד טובים ופוקוס ידני – אני עד היום לא מסוגל להשתמש באוטופוקוס במצלמה "רצינית" – וגם להעריך מצלמה שעשויה טוב וללמוד לפתח סרטים לבד. אחרי זה צירפתי אל הפנטקס גם פרקטיקה וקאנונט, שדרכה התאהבתי במצלמות ריינג'פיינדר.

מה נותן לך השימוש בריינג'פיינדר שחסר לך ב-SLR  ?

אני משתמש בשניהם, אבל בגדול מה שאני אוהב בפיינדר של ריינג'פיינדר זה הדו-ממדיות וב-SLR את התלת-ממדיות, והמידות\משקל, זה מאוד מורגש בפורמטים גדולים יותר.

מה הכוונה בדו-ממדיות? תוכל להרחיב? האם זה קשור לאופן בו אתה רואה את הסצנה?

פיינדר של ריינג'פיינדר מראה תמונה יותר שטוחה מזו שבמצלמות  SLR, שמראות הכול בצמצם פתוח ובפוקוס סלקטיבי.

הבנתי. אז ההבדל הוא בעצם בין לראות את התמונה "מבחוץ" לבין להיות "בתוך" התמונה. יש לזה איזושהי השפעה על הבחירות שאתה עושה בזמן הצילום?

כן. שמתי לב שהתמונות שאני מחפש, כאשר אני מחזיק כל סוג מצלמה, שונות במבנה.

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

אז לשימוש בריינג'פיינדר יש השפעה על אופן בניית הפריים, ולמעשה השפעה על האופן בו אתה מסתכל על הסצנה. אולי מבט מרוחק יותר בהשוואה לצילום בSLR? אולי אפילו מבט ביקורתי יותר? פרספקטיבה רחבה יותר?

ייתכן, יותר צופה לא מעורב אולי.

אני מניח שהבחירה באיזה פורמט לצלם היא לפעמים לא מודעת – האם אתה יכול בכל זאת לזהות מתי יש סצנות שאתה מעדיף להתרחק מהן, לעומת אחרות שדווקא אתה כן מחפש להיכנס אליהן פנימה?

להיכנס פנימה זה כנראה הסצנות שאני מצלם מ 1.5-0.7 מטר, שזה בעיקר פורטרטים, ז"א הבחירה להתקרב עם עדשת 35\50 ולא להשתמש בעדשת טלה.

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

התמונה עם הדגים מאוד שימחה אותי. בהתחלה צחקתי ובמבט חוזר, משהו בפשטות שלה ובעובדה שיש שם רגע זוגי, גרם לי לשקול מחדש ולהרהר בתגובה הראשונית שלי. אולי אפילו להחליף אותה בעצבות עדינה. הרבה תמונות שלך משדרות מסרים סותרים, שלרוב נמצאים על מישורים שונים.

אני חושב שרגש אנושי הוא אף פעם לא חד מימדי, תמיד יש לו רבדים, אף אחד לא מרגיש רק שמח או רק עצוב, יש מטענים. בתור תרבות מאכילים אותנו כל כך הרבה מסרים סותרים, חצי מהזמן אנחנו לא יודעים מה אנחנו מרגישים.

נשמע כמו תחושה קשה. מה המקום שלך, כיוצר, בתוך מציאות רגשית כזו? האם אתה לוקח על עצמך תפקיד כלשהו, או שאתה רק מגיב?

רוב הפעמים אני מגיב. אנחנו כעם מתעסקים ביותר מידי שטויות. אולי אפילו לא כעם אלא כל האנושות. דיברתי אתמול עם חברה שעזבה את הארץ, דיברנו על משכנתאות וכל החרא הזה שבו אנשים בוגרים ורציניים מתעסקים ואז זה פשוט הכה בי – בעוד עשרים שנה אני אזכור הרבה יותר טוב איך יצאתי למרפסת של איזו דירה של מישהו לעשן עם בחורה שאני לא יודע את שמה, שהשיער שלה הריח משמפו. אני חושב שזה יותר עניין של לתחום ולמסגר מה שמרגש אותי. התכונה האנושית היפה והנדירה ביותר היא קלילות, אנחנו יותר מידי כבדים, מתמקדים בכל מיני דברים שלא מעניינים אף אחד. אחד הצלמים הכי אהובים עלי הוא Jacques Henri Lartigue. הוא היה idle rich וכנראה אדם אופטימי וסקרן, אז הוא פשוט צילם וצילם מבלי לחשוב על להתמקד בסגנון או ליצור גוף עבודות קוהסיבי. סתם צילם להנאתו ודרך הקלילות הזו, אתה ממש רואה את רוב המאה העשרים, את הצדדים היפים והנהנתנים שלה, בלי הקונוטציה השלילית שנדבקה למילה הזאת.

לרטיג, מבשר ז'אנר "תפוס אותי באמצע הקפיצה"…

"יש לי מכוניות ספורט וחברה דוגמנית". יש לו טווח מדהים של עבודות.

מה שאתה מתאר כאן הוא בעצם תהליך יצירה מתוך הלך רוח כמעט זן – מעין זרם תודעה עליו אתה רוכב ודרכו מצליח לגעת בפנימיות של הדברים – במהות.

אני מניח שזה מתאר את המצב די טוב, כן.

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

כשאתה מדבר על קלילות מצד אחד ומראה אקדחים על שולחן – ברור שאתה מזמין את הצופה לשחק כאן באיזשהו משחק. מה יש במדיום הצילום שמאפשר לך לעשות את זה?

הוא נותן לי אפשרות לקרוא תיגר על הצופה, להציב אותו בפני דימוי מוגמר ולדרוש תגובה. זאת הסיבה שאני לא אוהב צילום נרטיבי או סדרות מנחות, אני לא רוצה להקל על הצופה, אני רוצה שיפעיל את העולם האסוציאטיבי שלו.

האקדחים שאתה מציג בתמונה הזו אמיתיים?

האם זה משנה?

אני חושב שלא. מהבחינה הזו, צילום מאפשר לך לעשות את הפשע המושלם לא? מצד אחד לשקר, ומצד שני לומר אמת. אף אחד לא יידע. משהו בסגנון "זו לא מקטרת" של מגריט. 

זה בדיוק מה שאני מנסה להימנע ממנו, נרטיב. זה לא באמת משנה מה יש בתמונה, השאלה האמיתית היא אילו מחשבות זה מעלה. כמובן, פה צריך לזכור שלכל ספר יש "קורא אידיאלי".

מהבחינה הזו, צילום נותן לך כוח אדיר – מצד אחד אתה מציג אמת מוחשית, מצד שני אתה יכול לשקר במצח נחושה – לשחק משחק כפול, להפעיל מניפולציות על הצופה שלך. תוכל להרחיב בכמה מילים על הקונספט שלפיו לכל ספר יש קורא אידיאלי?

כן. אומברטו אקו מספר באחת ההרצאות שלו על הקורא האידיאלי של כל ספר. בספר "שלושת המוסקטרים" מצוין שם של רחוב, שבתקופה המסופרת נקרא אחרת, אבל האם זה היה משנה לקורא האידיאלי של "שלושת המוסקטרים"? האם זה ישפיע על הנאתו מהספר?  מצד שני, לקורא האידיאלי של נבוקוב, לדוגמא, יש ידע רחב מאוד, ושליטה במספר שפות והשכלה ספרותית רחבה מאוד.

כלומר, אתה יוצא כאן כנגד הנטייה ליחס חשיבות מוגזמת למהימנות הפרטים המרכיבים את התמונה הכללית. זה מסתדר בצורה נהדרת עם הרצון שלך להיות "קליל" ומוסיף אלמנט של משחקיות לתוך התמונה.

התמונה היא בסך הכול טריגר לתהליכים פנימיים, לא מהות.

ברור. אבל האם יש מצדך חתירה לתפוס את המהות? וכפועל יוצא גם לגעת בליבו של הצופה?

בצופה האידיאלי, כן.

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

מעניינת אותי הבחירה שלך להשתמש בפילם. הרי היום כל כך קל לצלם אינסוף תמונות – לוחצים וזה שם. אפשר אח"כ לשלוח צ'יק צ'אק בפייסבוק לכולם, לערוך במחשב, להפוך מצבעוני לשחור לבן…. אינסוף אפשרויות. 

אני אוהב את המדיום, הוא גם מכריח אותך לחסוך בפריימים וגם יוצר תקופת צינון שלא תתרגש ותציף. יש גם פולארויד אבל זה סיפור אחר…

מה הסיפור של פולארויד? זה הרי כמו דיגיטלי – סיפוק מידי, אבל גם קצת שונה…לא?

יש לי מקום בלב לצבעים של פולארויד.

אז הבחירה בפילם היא בעיקר אסתטית?

גודל קבוע, סכמת צבעים מסוימת. יש ניואנסים, כן. כמו כן, יש אלמנט של הרגל ואהבה לצורת העבודה עם פילם. אני גם אוהב מצלמות ישנות.

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

מה מיוחד עבורך בעבודה עם פילם? יש קשר בין ה-ART ל-CRAFT ?

תראה, אני לא נהנה לפתח או לסרוק. להדפיס יצא לי פעמים ספורות, זה הדברים שהייתי משאיר למקצוענים. אני אוהב את המצלמות. Nikon F2 או Leica M4, למשל, אלו מצלמות נהדרות – מעט כפתורים, הכול לפניך, רק זרוק כמה סרטים בתיק וזהו. אפילו ה-Nikon f90x  שזו המצלמה הכי מודרנית שלי, שעולה איזה 50-100 דולר, מרשה לי לא לחשוב פעמיים אם לצאת בגשם או לא וכל מיני שיקולים כאלה. יש גם פורמטים גדולים יותר, שמאטים לך את ה-workflow ומוציאים דברים אחרים לחלוטין.

אז הדגש הוא על פשטות. כמה חשוב לך לדייק מבחינה טכנית?

לא מאוד. אני מפתח וסורק מאוד מרושל. מה שחשוב לי הוא, שהנגטיבים יהיו ברי הדפסה במידה ומישהו ירצה לקנות פרינט (מה שקורה מעט מאוד).

לפעמים אני רואה את כל ההתפלספויות הטכניות האלה בפורומים באינטרנט ובא לי להגיד להם – סתמו כבר. פשוט צלמו! אחד הדברים שאני לומד להעריך במדיום האנלוגי הוא הגמישות הרבה. אני אוהב את העובדה שלא משנה איזו חשיפה אני מכוון או איזה פיתוח אני עושה – בסוף תמונה תצא מזה.

נכון, אלא אם מדובר בפורמט גדול, שם החלל לפאשלה מאוד מאוד גדול. למרות שכל העניין בסופו של דבר הוא עקומת למידה.

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

משום מה המדיום הדיגיטלי לא מראה גמישות כזו – כשתמונה לא עשויה טוב טכנית במדיום הדיגיטלי, לרוב היא נראית כמו זבל.

אני חושב שזה גם עניין של אחוזי הצלחה, נגיד בסרט אתה מצלם תמונה אחת או שתיים  טובה לסרט ללא תלות במדיום (או 5, זה לא משנה) בדיגיטלי זה יחס של תמונה-שתיים ל-200-300 תמונות. זה כל כך מתסכל לראות את כל המידע הזה.

אני אישית כבר לא מצלם בדיגיטלי, אני מרגיש שאני פשוט טובע בים של דאטה.

בדיוק. צילמתי פה ושם פרויקטים בשביל חברים, התוצאות היו בסדר גמור אבל זה לא זה.

מיכאל איבניצקי, יליד 1982. עלה לישראל ב-1990, נשוי, עירוני-פרובינציאלי.

עוד מעבודותיו של מייק אפשר לראות כאן:

http://www.facebook.com/michael.ivnitsky?fref=ts

http://sushiisyumi.blogspot.co.il/

 Michael Ivnitsky©

Michael Ivnitsky©

6 מחשבות על “קליק'נ'רול מארח – מיכאל איבניצקי

  1. קראתי ברפרוף, ראיון מענין, אני מבין אותו, את הצלם.
    עוד אחזור אליו, מה שמזכיר לי…שאני עוד צריך לחזור אל אחת מתמונותיך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s