קטיף

באביב סוף-סוף מבשילות האשכוליות. עסיסיות וכתומות ומלאות מיץ מתוק – כה כבדות שהענפים נאחזים בהן בשארית הכוח. הרוח נושאת ניחוח חרצית ולשון הפר. את השיטות המכחילות, הפזורות מסביב לפרדס, מעטרות נקודות צהבהבות באלפיהן. הדבורים קדחתניות. עפות הלוך וחזור בין הכוורות לפרחים. כאילו לא נותר עוד זמן עד שיבוא הקץ.

והקוטפים מטפסים וקוטפים. מזריחת השמש ועד לתחילתו של הערב עולים ויורדים, למעלה ולמטה. הדרך למעלה קלילה – שק הבד הריק תלוי בהצלבה על הכתף והמקטפה משתלשלת מאחת מתוׂבַרות המכנסיים. בדרך למטה, חורץ השק הכבד שקע אדמדם בכתף והרגליים מחפשות רועדות אחרי השלבים.

בין כל המולת העשייה והצבע נודדות המחשבות. המקצב המונוטוני של הטיפוס והירידה משחרר את שטף הזיכרונות. כמו העגורים בסוף החורף, הנפש נודדת חזרה עידן ועידנים, ליבשת הקרה, האפלה. בלי שליטה היא שבה ליערות הקפואים, לאדמה הקשה שפוצעת את כפות הרגליים היחפות, הנמלטות מהכלבים.

2 מחשבות על “קטיף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s