"סכנה" הוא שמי האמצעי

השם הוא זורקי. זורקי 4.

השם הוא זורקי. זורקי 4.

כמו בסיפורים הטובים ביותר, גם הסיפור הזה התחיל במתנה מסתורית מאיש ברחוב. היה לו חיוך נעים ואופניים יקרות. בתנועה מהירה הוא הוציא מתיק הצד שעל כתפו, נרתיק קטן מעור חום – עם רצועה דקה מחוברת אליו ואבזם מתכת משופשף. "קח", הוא אמר. "קח את זה מהר ולך לאן שזה יוביל אותך". חייכתי גם אני. כבר זמן מה אני מחכה להזדמנות לחצות את הקווים לאזור המסוכן. בתמורה למתנה שלו ציידתי אותו בסולל-אור-יום וברכתי אותו לשלום. כל עסקת החליפין נעשתה בחטף – הייתי באמצע יום העבודה והקפה השחור שהשארתי במשרד התחיל להתקרר.

אז לבחור הנחמד קוראים רונן והמתנה שהוא נתן לי היא מצלמת זורקי 4 רוסית משנת '66 עם שלוש עדשות בחיבור M39, או בשמו היותר מפוצץ Leica Screw Mount. כן, The "L" word. המחשבה שאי פעם אוכל לשים עדשת לייץ על הזורקי הזו, הסעירה את רוחי. מזל שהייתי באמצע כוס הקפה השנייה לאותו יום.

אז מה, ריינג'פיינדר? אני? שכל כולי בדייקנות אובססיבית. איך אוכל להשלים עם זה שלא אשלוט בדיוק במידת הטשטוש של הרקע? ואיך אוכל לחיות עם העובדה שלא אוכל לקבוע את הגבולות המדויקים של הפריים? זה המקום בו אני עוזב את אזור הנוחות שלי וחוצה את הקווים אל האזור המסוכן – המקום בו אצטרך לשחרר את הפרפקציוניזם והנטייה לשליטה אבסולוטית בכל אספקט של תהליך היצירה.

אז כן. החלטתי ללכת על זה הפעם ולנסות לשחרר את הקיבעון. המון שנים אני מצלם עם SLR. שולט על כל דבר. רואה את התמונה עצמה דרך העינית. העינית של הזורקי היא חלון. דרכו רואים את העולם. אין מד אור. לא רואים פוקוס סלקטיבי. אין כפתור שמדמה את העומק שדה. הכל צריך להרגיש לבד. לנסות לנחש. להישען על הניסיון. וזה מקום טוב להישען עליו.

כל סרט הניסיון הראשון יצא חשוף מצוין, תמונה אחרי תמונה. כנראה שהראש שלי עובד בסדר, למרות הכל. רוב התמונות חדות, חלקן סובלות מטשטוש קל כתוצאה ממהירות סגר נמוכה מידי. הפוקוס מדויק בכולן. וזה מפתיע. מפתיע בגדול, מכיוון שמדובר במצלמה משנת '66 ועדשה גם כן בטח מהתקופה הזו ואני לא יודע אם הן עברו תחזוקה או לא. פשוט צילמתי. והתמונות נראות מצוין.

וכאן אני יכול לדבר שוב על כמה שאני אוהב מצלמות רוסיות ומעריך את איכות הבנייה של חלקן. ואיך שאני אוהב אפילו עוד יותר את העדשות הרוסיות, שלמרות שהן כמעט כולן חיקוי של עדשות של זייס, יש להן אופי משלהן – רכות קלה עם קווים של חספוס. יש בהן רצינות משולבת בתחושה שהן בכל זאת לא לוקחות את עצמן ברצינות מידי, אבל הכל עם פאסון ומידה לא מבוטלת של דרמה. אני יכול לכתוב על זה המון, אבל כבר כתבתי על זה בעבר והזמן קצר! הסכנה קוראת לי. החוצה אל השמש.

והיי, רונן – תודה חבר!

מחשבה אחת על “"סכנה" הוא שמי האמצעי

  1. שלום לך
    מברוק על המצלמה החדשה/ישנה
    יצא לי לצלם בה לא מעט
    לגבי עומק השדה: הוא מופיע אל העדשה קו אמצע עם מספרי הצמצם זהים מינינו ומשמולו.
    לגבי זמן החשיפה יש טבלאות בהתאם לרגישות הסרט, הצמצם (מפתח) ו/או תנאי התאורה.
    לי יש מד אור מהימים ההם אך הניסוי והתהייה והניסיון הם הכלים הטכניים הטובים יותר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s