הצייד

10487320_688068654609466_2169514762189669321_n

בגבול בין העיר לכפר פגשתי בצייד. הוא הסתכל בגאווה על הכלב שלו, פוינטר גרמני נמרץ שדהר כמטורף בעשב הנמוך.
ברכתי אותו לשלום ושאלתי לגבי היצור התזזיתי.
"הוא עדיין צעיר כדי לצוד", ענה. "אני בא אתו הנה כדי שיוציא קצת מרץ".
"מה צדים כאן?", שאלתי.
"בעיקר חזירי בר", הסביר, "ומדי פעם גם חוגלה או ארנבת".
עמדנו בחלקה קטנה של חיטה שזה עתה נבטה במרבד ירקרק אחיד ורך. בצידה ניצבה שורת ברושים כהים, חומת מגן מפני רוחות הסתיו. באופק, מעבר לגבעה, בצבצו רחוקים ושקטים בנייני העיר, דוממים לאורה של השמש הנמוכה.
"אתה יודע", הוא המשיך, "כשחזיר דוהר אליך כדאי שתלחץ מספיק מהר על ההדק".
השמש שקעה והאור הפך סמיך מרגע לרגע. היה לי קשה לראות את פניו. הוא המשיך לדבר ולספר על חוויותיו משדות הקטל.
כשנפלה עלינו חשכה מוחלטת, העליתי אש בערימת ענפים יבשים. כלבו נח מהריצה ונרדם ליד המדורה. הצייד הוציא מכיס מעילו מקטרת קטנה, מילא בעשבים והניח בתוכה גחל מהמדורה.
"במרחבים הגדולים פגשתי דמויות אפלות", הפליג. "חלולות כמו צללים ריקים ובעיניהם הבוהקות צמא גדול".
שקעתי עוד ועוד בפלא סיפוריו, טון דיבורו לכד את דעתי. המילים התערבבו זו בזו ודמותו שקעה לתוך העלטה.
"במקום בו נגמרת הדעת", שמעתי את קולו מרחוק, "שם מתחיל הדמיון".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s