נקודת מגוז

לפעמים כשאני יוצא להסתובב בשכונה אני מדמיין שכולם נעלמים. יום אחד הולכים לעבודה ולא חוזרים. משאירים את הכל ככה ועוזבים. כי הספיק להם כאן והחליטו להתחפף. ואני, בגלל שתמיד הייתי כזה חסר יוזמה, שכבר בבית הספר אמרו עלי שאת העצלנות אני יודע לעטוף באידאולוגיה, נשאר. לאן יש לי ללכת? לחדרה? סתם, לפעמים יש לי מחשבות כאלה.

אז בוקר אחד, כשיצאתי לעבודה האוטובוס לא הגיע. תמיד איך שאני מתיישב בספסל, אני מדליק סיגריה ואיזה שלוש ארבע שאיפות לפני הסוף הוא בדיוק מגיע ואני צריך לכבות. אז עכשיו הוא לא מגיע ואני לוקח מהסיגריה עוד שאיפה, שתיים, שלוש והופה כבר מתחיל להישרף הפילטר ועדיין האוטובוס לא בא. בהתחלה זה נראה רגיל. בטח מאחר קצת, מה קרה. אבל ככל שהדקות עוברות מתחילה אצלי דילמה – לחכות לו עוד קצת או להתחיל ללכת ברגל לתחנה אחרת בשכונה שליד. מצד אחד, לחכות סתם בחוסר ודאות. מצד שני, לצאת ברגל ובדיוק לראות אותו מרחוק מגיע ולפספס.

אז ככה אני תקוע בתחנה, האוטובוס לא מגיע ואני מדליק עוד סיגריה אחת, כדי לחשוב אם כדאי להתחיל ללכת ברגל או לחכות עוד קצת ואז בדיוק ברגע הזה אני שומע קריאות מהשמים – "קא! קא! קא!" – למעלה, ממש מעל התחנה. להקת שקנאים עפה כל כך נמוך, שאני שומע את הכנפיים שלהם חותכות את האוויר. הציפורים כאלה יפות, מסודרות בחץ קדימה, מחליקות בעדינות וזורמות כולן יחד עם הרוח לכיוון אחד.

אז מה יכולתי לעשות? קמתי, זרקתי את הסיגריה למאחורה של התחנה והתחלתי ללכת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s