שניים

היו אלה ימים יפים. בחוץ סערו השמים והדרכים התכהו, אך בתוך הבית דלקה האש. בפינת החדר המרכזי עמד תנור ברזל גדול ולידו ערימת בולי-עץ יבשים. האורן, שופע שרף, נדלק בלהבות בהירות, נושף לשונות אש. האיקליפטוס בער בשקט ובאריכות. הברוש בהתכלותו הפיץ ריח מבושם כקטורת.
הזמן חלף מבלי שאיש שם ליבו אליו, כמו נחש התפתל בין קירות הבית וחמק החוצה מהחריץ שבין הדלת לסף. במטבח תמיד עמד סיר על הכיריים, אדי התבשילים מערפלים את זגוגיות החלונות הרחבים, מסתירים מיושבי הבית את מה שבחוץ. "כבר יושבים לאכול נחצ'ה", חיה קראה מעל לשולחן האוכל שערכה. במרכזו הניחה סלסלת קש ובתוכה חתיכות לחם שקרעה מהכיכר.
כך הימים נמוגו והלכו, רדפו זה בזנבו של זה כמו שני תנים רעי רוח, שבויים במחול של יללות תחת עצי הזית במטע. מנחם שואל בקול של ילד "חיהל'ה מתי הנכדים יבוא אלינו" ולא רואה שפניה מתכסים לובן, שחיוכה נסדק והיא מתכווצת אל תוך תוכה עוד ועוד, שוקעת בכורסה הגדולה, הרכה, העוטפת.
היו אלה ימים יפים. בחוץ התבהרו השמיים והסופה חלפה. העשב הרך של תחילת החורף זהר באור השמש וטיפות קטנות של מים נצנצו בו כיהלומים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s