הוא שמחבר בין מעלה ומטה

מידי יום יצא מויש את ביתו שבכפר ושם פניו אל הקיבוץ השכן. שם, שכבה אהובת לבו חמדה על מיטת חוליה בבית הבריאות. כתמיד, נכנס בדלת הזכוכית ומכל חזותו מפציעה שמחה כבושה, שהאחיות לא פעם טעו לחשוב כי מדובר באופטימיות תמה. כשבא, כחול עיניה הנהדרות והמתוקות, נותר כבוי כלפיו. מזה שנים הייתה הולכת ושוקעת באטיות מייסרת אל עברו השני של הנהר, נפשה ואישיותה מתפוררות עם כל תא במוחה שנכנע למחלה.

וכך היה בוקר בבוקרו. מויש קם, עמד מול המראה ובחן את גופו המוכר. תוך בהייה בדמותו נתן למחשבות סרק לסלק שאריות חלום מעורפלות ולבש את בגדי ההליכה. במטבחון התקין קנקן קפה. כוס אחת הגיש לעצמו ואת השאר מזג אל התרמוס וארז בתיק יחד עם כמה פירות ובסקוויט. תוך כדי שתיית הקפה הקפיד להשלים ולקרוא דף בספר הגמרא ששרד יחד אתו, בערבוב בלתי נסלח של קודש וחול.

יום חורפי אחד, עבר מויש בדרכו ליד בית הקברות המקומי בעל שער המתכת המעוטר. כשחלף על פניו, זרח האור דרך הסורגים והדגיש כתובת מעשה נפחות שקובעה לכל ארכו – "ולא ידעה האדמה את אשר בא אל קרבה". למרות שעבר שם כמעט מדי יום וקרא את המילים פעם אחר פעם, מחייך בלבו על הסגנון המליצי והטעם המפוקפק, ביום ההוא נתן למילים לשחק בתוכו ונכנע לרגע קצר לכובד משקלן.

מקץ כשעה עצר למנוחה. ישב על אבן גדולה שהספיקה להתייבש מגשמי הלילה ופרק את צידתו. הערה לתוך גרונו היבש קפה חם וקילף מנדרינה. בשדה שלידו הנמיכו עננים בתערובת לובן ואפרוריות, כמעט נגעו באדמה הרטובה. מויש הביט הרחק ממקום יושבו. צמצם את עיניו וראה שדרת ברושים גבוהים וגאים שצמרותיהם ננעצות בשמיים, כמו היו תפר גס שחיבר בין שני חלקי הנוף, זה שמתחת וזה שמעל.

חשב אז על חייו. בנקודה הזו, מול שדרת הברושים התמירה שבאופק, ישוב על סלע, בטנו טובה בקפה, מוקף בשפעת העולם – לא הואילה התנגדותו לזרם השוטף. נזכר איך פגש את חמדה. בקושי יצא מנעוריו, תשוש עדיין מתלאות המלחמה והעלייה. כשהשתחרר ממחנה המעצר, התגייס מיד לתנועה ונשלח להתייצב בחוות ההכשרה, להגן על מי שלימים יהיו שכניו וידידיו רבי השנים והמעשים. שם פגש לראשונה את חמדה. בימים הוציאו נשמתם בעבודה ובלילות אהבו. תחת רגישותה וחכמתה, כשהוא חוסה תחת עיניה הטובות, פרק מעל נפשו את מכאוביו.

בא בוקר המחרת ומויש הקיץ מחלומותיו. קם מהמיטה, נעמד מול המראה ובחן את גופו בפליאה. פתח את ארון הבגדים ובמקום לקחת את מלבושיו הרגילים, נשלחה ידו אל מדיו הישנים ששמר כמזכרת מנעוריו. התלבש ושוב הביט במראה. "שוטה זקן!", גיחך לעצמו בקול ומיד הרצין.

כך צעד אותו יום, ראשו בערפלי הזמן, רגליו צועדות את המרחק מעצמן. הגיע לקיבוץ השכן, בא בשערי הזכוכית של בית הבריאות ונכנס כדרכו אל חדרה של חמדה. נעצר מולה וקרא, "חמדה'לה הנני". אך שמעה את קולו, הרימה את עיניה, בחנה את גופו המוכר ואמרה רק כך, "מוישי".

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s