כמעט שנה שכבה לה אחת המצלמות שלי בארון. בפעם האחרונה שהשתמשתי בה, פתאום משהו בה נכנע ונסדק. מין תקלה מוזרה שאין בה הגיון – שני דברים שלכאורה לא קשורים אחד בשני, קרסו באותו רגע. רוח רעה אחזה בערימת המתכת, כאילו לב פועם בה ונפש מתחבאת בין נבכי הקפיצים, המנופים וגלגלי השיניים. עכשיו, כשאני נזכר ברגע בו הכל קרה, נדמה לי שבשמיים מעלי חלף איזה צל כהה, משיק כנפיים וקריאתו הצווחת פוערת חור בענני החורף האפורים.
הימים חולפים. החורף חזר שוב. השמים מתכסים שכבות-שכבות של עננים, אפורים-לבנים, רכים-צמריים. מתוך דחף של הרפתקה וניסיון ואולי בהשראת האור המתחלף, שלחתי ידי אל גוויית הברזל שנחה לך במקום חסר יחוד, על מדף בארון, בין ארגז אחד למשנהו, על שלל עדשותיה המעולות שהיו שוממות לצידה.
לא חלף לו רגע אחד אפילו והמצלמה חיה בידי! אין זכר לתקלה! כאילו היה הכל חלום ביעותים, הזיה אפלה, זיכרון מעורפל. כבמעשה כשפים חזרה מצלמתי האהובה לחיים, כעוף החול הזהוב, הקם מאודים עשנים ופורש כנפיו המרהיבות. עולה מעלה מעלה!
והאור? האור בחורף מתחלף. כל מראה ונוף מרצד מול העיניים. אין דבר העומד על מקומו.
קליק'נ'רול 
הקסם של האור הסיר את הכישוף מהמצלמה (:
כך זה נראה! אין הסבר אחר