"לא", הלל פסק בשקט ויצא מהבית.
הבן נשאר לשבת ליד שולחן האוכל הצנוע. מחלון המטבח התגנבה קרן שמש זעירה אל החדר, שחשכת הלילה דבקה בו עדיין. האור שנכנס הצית צבע רך בכלי ארוחת הבוקר. לקח כפית, מרח ריבת משמש מתוקה על פרוסת לחם והשתהה כדי לסיים לשתות את הקפה. אחרי שפינה את השולחן יצא אל המטע, בעקבות אביו.
מצא את אביו תחת מעטפת הצמרות הירוקות, עובר באטיות מעץ לעץ, בוחן את איכות הגיזומים שנעשו בסוף עונת הקטיף ומלטף בידו את הגדמים. "אבא אנחנו חייבים לדבר על זה אם תרצה או לא", הבן היה נחרץ לא פחות מאביו כשדחקה השעה.
"אני לא מוכר את הבית", זעף עליו. "מה אתה רוצה שאמות שם בשכונת פרויקט חלום הבלהות הזה".
"אבא אתה מגזים", הבן כבר ידע שהמילים שיאמר יהיו ריקות. "זו שכונה יקרה עם בתים יפים וגדולים ושכנים ויהיה לך נוח".
"נוח", הלל נהם בבוז גלוי. "אין שם עצים", הוסיף.
משב רוח חורפית הכה גלים במרבד העשבים הנמוכים של תחילת החורף והשניים נדמו כמפליגים על ים ירקרק וזוהר. להקת אנפות בקר קרקרה סביב לשלולית הגדולה שבקצה החלקה. השלולית נקוותה שם בכל שנה בגשם הראשון והתייבשה רק באמצע האביב.
הלל פנה אל בנו וחיבק אותו. "כך צריך להיות", אמר ברוך.
קליק'נ'רול 
תודה על רגע של אוירה כפרית
!תודה אביב
צילומים יפהפים וטקסט נפלא.
המעבר לשכונה החדשה קשה עליך? (:
תודה!